1. המבקש עו"ד שמואל סעדיה, ייצג את משיב 2 (להלן: אסא), בהליך פלילי שהתנהל נגד האחרון. יתר המשיבים ערבו לחובו של אסא לעו"ד סעדיה בגין שכר טרחה. עת התנהל ההליך, הפסיק אסא את ההתקשרות עם עו"ד סעדיה. הלה הגיש תביעה נגד המשיבים לתשלום שכר טרחה עבור הייצוג המשפטי. בית משפט השלום בתל אביב קיבל בחלקה את התביעה (כב' השופטת ש' אלמגור, ת"א 36950-05, ת"ק 1334-04). המשיבים חוייבו בתשלום שכר הטרחה אך זה קוזז חלקית עקב רשלנות שיוחסה לעו"ד סעדיה בייצוג. עו"ד סעדיה ומשיבים 3-1 ערערו על פסק הדין - עו"ד סעדיה ערער על הקביעה שהתרשל ועל הקיזוז משכר הטרחה שבא בעקבותיה ומשיבים 3-1 ערערו על עצם חיובם בשכר הטרחה. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"א 40443-12-11, ע"א 56057-12-11, ע"א 810-01-12, ע"א 968-01-12, כב' השופטים י' שנלר, ד"ר ק' ורדי, ר' לבהר שרון) דחה את ערעורו של עו"ד סעדיה וקיבל חלקית את ערעוריהם של משיבים 3-1. הוחלט כי בגין רשלנותו של עו"ד סעדיה, יקוזז סכום שכר הטרחה לו הוא זכאי לפי סיכום הצדדים (200,000 דולר בתוספת מע"מ) ב-300,000 ש"ח ולא ב-80,000 כפי שנפסק בבית משפט השלום. הקיזוז הוחל גם ביחס למשיב 4, הגם שלא הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי וצורף לתיק זה כמשיב בלבד. על רקע זה הוגשו ארבע בקשות רשות הערעור שלפניי (משיבים 2,1 ו-3 הם המבקשים ברע"א 3221/13, ברע"א 2995/13 וברע"א 3059/13 בהתאמה ועו"ד סעדיה הוא המבקש ברע"א 2911/13).
2. וזו השתלשלות העניינים ביתר פירוט: עו"ד סעדיה ייצג את אסא בהליכים פליליים שהתנהלו נגדו בישראל ואשר במסגרתם הוגש נגדו כתב אישום בשנת 1999. בנוסף הוגש נגד אסא בינואר 2002 כתב אישום בשוויץ ובהליכים שהתנהלו שם יוצג על ידי עו"ד מקומי. בית המשפט בשוויץ גזר עליו בנובמבר 2003 עשרים חודשי מאסר בפועל פחות 603 ימים בהם היה עצור ולכן לא נדרש לרצות ימי מאסר נוספים. בשנת 2005 הודיע אסא על שחרורו של עו"ד סעדיה מייצוגו בתיק שמתנהל בישראל ותחת זאת מונה לו עורך דין מהסנגוריה הציבורית. הסניגור החדש הגיע להסדר טיעון עם המדינה שאושר על ידי בית המשפט המחוזי באוגוסט 2006. במסגרת ההסדר הורשע אסא, על פי הודאתו, ונגזרו עליו בין היתר 20 חודשי מאסר בפועל שקוזזו עם ימי מעצרו בשוויץ, וכך לא ריצה אסא ימי מאסר נוספים בפועל.
עו"ד סעדיה מצידו הגיש תביעה נגד אסא וטען כי האחרון לא עמד בהתחייבותו לתשלום שכר טרחה עבור ייצוגו המשפטי בסך 200,000 דולר פחות סך של 180,000 ש"ח ששולמו על ידי אסא. הלה טען להגנתו, בין היתר, כי עו"ד סעדיה התרשל בייצוגו המשפטי וניצל את מצוקתו ולכן יש לקזז מסכום התביעה - ככל שתתקבל - את הנזק שנגרם לו בשל ייצוגו הרשלני. עוד הוא טען כי לא חתם על מסמכי ההתחייבות עליהם ביסס עו"ד סעדיה את תביעתו וכן שחתימותיו ניתנו ללא שהבין את המסמכים ותוך ניצול חולשתו. התביעה הוגשה גם כנגד כרמי (עזבונו הוא משיב 1) ונגד סגול (משיב 3) שלטענת עו"ד סעדיה ערבו לחובו של אסא כלפיו. משיבים אלה טענו מצידם בהליכי קמא כי חתימותיהם על גבי מסמכי ההתחייבות זוייפו או הוספו בדרך אחרת שלא בהסכמתם.
הטענות בדבר זיוף או הוספת החתימות נדחו בבית משפט השלום לאחר בחינה רחבה של חוות דעת מומחים שהוגשו בעניין ובכלל זה בחינת עדותם וחקירתם לגביהן. באשר לחתימותיהם של אסא וכרמי הועדפה חוות דעת המומחה שמונה מטעם בית המשפט לפיה נקבע שהחתימות שבמחלוקת נחתמו קרוב לוודאי על ידם. גם לגבי סגול השתכנע בית המשפט כי מדובר בחתימתו לנוכח שינוי גרסאותיו, חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט ואי המצאת חוות דעת גרפולוג אף שמסר את המסמכים לבחינת גרפולוג מטעמו.
עם זאת, במישור אחר, קיבל בית משפט השלום בחלקה טענת קיזוז שהעלה אסא לפיה יש לנכות מסכום התביעה פיצוי שיש לקבוע לזכותו בשל ייצוגו הרשלני על ידי עו"ד סעדיה. זאת, בגין הסבל וייסורי הנפש שנגרמו לאסא בהתארכות ההליכים עקב רשלנותו של עו"ד סעדיה. נקבע כי סעדיה התרשל בכך שלא העלה בפני בית המשפט בישראל טענה של "סיכון כפול" או טענה אחרת ביחס לכתב האישום שהוגש נגד אסא בשוויץ, ובכך גרם להתמשכות ההליכים. נפסק כי בית המשפט בישראל שלפניו התנהלו ההליכים הפליליים בעניינו של אסא לא ידע על ההליך הפלילי שהתנהל נגדו בשוויץ וכי לא הונחו לפניו המסמכים הרלוונטיים. עוד נקבע כי עו"ד סעדיה אמנם העלה את הסוגיה אך זו הועלתה בתחילת ההליך והוצגה כטענה רחבה בדבר מעשים דומים בגינם מתנהל נגדו הליך פלילי בשוויץ. זאת להבדיל מטענות ממוקדות שניתן היה לטעון בשלב מתקדם של ההליך, כמו "כבר נשפטתי". על פי קו זה היה מקום להגיש בהליך בישראל מסמכים רלוונטיים מההליך שהתנהל בשוויץ. כן נקבע כי מהעדויות שנשמעו בפני בית המשפט עלה כי עו"ד סעדיה וצוות משרדו לא קראו "בזמן אמת" את כתב האישום שהוגש בשוויץ ואת פסק הדין שניתן בעניינו וכי הדבר לא דווח לפרקליטות - לה נודע הדבר רק ב- 2006. סכום הפיצוי שהוחלט כי יקוזז בגין רשלנותו של עו"ד סעדיה הועמד על 80,000 ש"ח.
עו"ד סעדיה ומשיבים 3-1 ערערו כאמור, כל אחד מצידו, לבית המשפט המחוזי. במחלוקת הנוגעת לחתימות והשאלה האם זוייפו והאם ניתנו מדעת ציין בית המשפט המחוזי כי מדובר בממצאים עובדתיים שאין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בהם וכי לא התקיימו נסיבות חריגות המצדיקות התערבות שכזו. עוד נקבע כי יש לראות בכתבי ההתחייבות עליהם חתמו כרמי וסגול כערבות רגילה ולא כהתחייבות עצמאית לשיפוי. מכאן שאין מניעה לקזז מסכום החוב עבור שכר הטרחה לו הם ערבו את סכום הפיצוי בגין רשלנותו של עו"ד סעדיה.
ההכרעה בשאלת רשלנותו של עו"ד סעדיה נשארה בעיקרה אף היא בעינה. בית המשפט המחוזי קבע כי סעדיה לא בחן את כתב האישום שהוגש נגד אסא בשוויץ ואת פסק הדין שניתן בעניינו. בכך הפר את חובת הזהירות כלפי לקוחו. הפרה זו מהווה מחדל רשלני בנסיבות העניין, בהתחשב במשמעות ובהשפעת ההליכים בשוויץ על ההליכים בישראל. נקבע כי מחדליו של עו"ד סעדיה הובילו לנזקו של אסא בסבל והייסורים שהיו כרוכים בהתמשכות ההליך הפלילי נגדו בישראל. בית המשפט המחוזי גם מצא כאמור מקום להתערב בגובה הפיצוי בגין רשלנותו של עו"ד סעדיה שיקוזז מסכום שכר הטרחה, והגדיל את סכום הפיצוי שיקוזז כך שיעמוד על 300,000 ש"ח.
3. בבקשות שלפניי מלין עו"ד סעדיה כנגד הקביעה כי התרשל. לטענתו, בית המשפט המחוזי לא דן בשאלה האם הייתה עליו חובה לצפות את התרחשות הנזק. אלא ראה בשאלה זו כעניין עובדתי שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בו. עוד סבור עו"ד סעדיה כי בנסיבות המקרה הנזק אינו צפוי מבחינה פיסית ולכן אין כלל מקום לקבוע כי הפר את חובת זהירות. כן הוא טוען כי יש להתחשב בשיקולי מדיניות וליתן לפרקליט מרחב שיקול דעת לגבי האופן בו הוא מבחין בין מידע בזיקה לטענה רלוונטית למידע בזיקה לטענה שאינה רלוונטית. לטענת עו"ד סעדיה, טעה בית המשפט המחוזי אף בקובעו כי התקיים קשר סיבתי בין התרשלותו לנזק. לטענתו לא הוכח כי קריאת המסמכים הרלוונטיים מההליך שהתנהל נגד אסא בשוויץ הייתה משנה את המידע שהיה בידיו באופן שהיה נוהג אחרת. לגישתו, בפועל אין בין ההליכים חפיפה מלאה ולא חפיפה קרובה. בבקשתו טוען עו"ד סעדיה גם כי בית המשפט המחוזי קשר בין התוצאה בהליך הפלילי שהתנהל נגד אסא שהיא הסדר הטיעון אליו הגיעו הסניגור שהחליפו לבין התרשלותו שלו שנקבעה לטענתו לנוכח תוצאה זו. זאת כאשר לא ברור לטענתו מה גרם לפרקליטות להסכים להסדר טיעון.
אסא טוען כי בבסיס הייצוג הרשלני שקיבל מעו"ד סעדיה עמד רצונו של הפרקליט לקיים את המשפט שיניב לו "עוד ועוד" שכר טרחה תוך הארכת ההליך. לגישת אסא, הייצוג המשפטי הכושל והרשלני, שסיפק עו"ד סעדיה, מהווה הפרת הסכם בין פרקליט למרשו המאיין את זכות הפרקליט לקבלת שכר טרחה. זאת לדבריו במיוחד לנוכח חומרת המחדל ולאחר שהעביר לעורך הדין סכום כסף בלתי מבוטל עבור הייצוג. לטענתו, זכאותו של עו"ד סעדיה לשכר טרחה הסתיימה לכל הפחות עם תחילת תקופת הרשלנות. עוד סבור אסא כי עו"ד סעדיה ניצל את מצבו וחולשתו לנוכח ההליך הפלילי שהתנהל נגדו והחתימו על מסמכים שדאגו לאינטרס של עורך הדין בלבד.
סגול טוען גם הוא כי שעה שנקבע כי עו"ד סעדיה התרשל בייצוג, אין מקום לחייב את הלקוח והערבים בתשלום שכר טרחה. בנוסף הוא טוען כי מחודש מאי 1999 עת חתם לכאורה על הערבות, ובמשך שש שנים, לא פנה אליו עו"ד סעדיה בדבר חובות לכאורה של אסא שהוא היה "ערב" להם. לטענתו, בכך בטלה ומבוטלת הערבות גם אם הייתה כזו. עוד מדגיש סגול כי עו"ד סעדיה ואסא הגיעו מדי פעם להתחייבויות חדשות ומכאן שהחיוב הקודם בטל ואיתו גם ערבותו לחיוב זה.
עזבון המנוח אדיר כרמי, שנקבע כי ערב להתחייבותו של אסא בהסכם מול עו"ד סעדיה, מצטרף לטענתם של אסא וסגול לפיה עו"ד סעדיה הפר ברשלנותו את התחייבותו במסגרת הייצוג שהעניק לאסא ולכן אינו זכאי לקבלת שכר טרחה. משיב 4 המייצג את עצמו בבקשה, טוען כי אינו חייב דבר לעו"ד סעדיה וכי העניין הסתיים לגביו בהתאם לפסיקת ערכאות קמא.
להשלמת התמונה, יצוין כי אסא הגיש תביעת פיצויים נפרדת כנגד עו"ד סעדיה בגין אי חשיפת התיק השוויצרי. בירורה של התובענה נדחה עד לאחר מתן פסק דין בתובענה זו ומשזה ניתן הורה בית המשפט המחוזי (כב' השופטת י' שבח) על דחיית תביעת הפיצויים על הסף בנימוקים של השתק פלוגתא ומעשה בית דין. על פסק דין זה תלוי ועומד ערעור שהוגש לבית משפט זה.
4. לאחר שעיינתי בבקשות שלפניי ובתגובות להן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשות כולן להידחות. שיקול מרכזי הוא כי עסקינן בבקשה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי. לנוכח קביעותיו של בית המשפט המחוזי בנושא הקונקרטי הסוגיות המשפטיות מצומצמות לד' אמות המקרה. אומר כבר עתה כי על פני הדברים לא מצאתי מקום לשנות ממסקנותיו של בית המשפט המחוזי בסוגיות שבמחלוקת. נכון הדבר ביחס להכרעה כי חובתם של אסא והערבים לשלם את שכר הטרחה לעו"ד סעדיה וכן בהכרעה המייחסת רשלנות לעורך דין סעדיה בייצוגו של אסא, ובהתאם, בקיזוז הסכום עבור הנזק שנגרם לאסא משכר הטרחה.
ניתן לומר כי טענותיהם של הצדדים מתרכזות לשלוש שאלות עיקריות. האחת, האם עו"ד סעדיה התרשל בייצוגו של אסא? השנייה, בהנחה והתשובה לשאלה הראשונה חיובית, מה הנפקות של רשלנות עורך הדין ביחס לשכר הטרחה שעל אסא היה לשלם? השלישית, האם יש סיבה בגינה אין לממש את הערבות עליהם חתמו סגול וכרמי?
שאלות אלו תיבחנה על רקע המסגרת הדיונית של בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי.
5. באשר לשאלה הראשונה, העוסקת ברשלנותו של עו"ד סעדיה - נקבע כי יסודותיה של עוולת הרשלנות התקיימו במקרה הנדון. כידוע, כפי שכבר נקבע לא אחת בפסיקה, עורך דן חב בחובת זהירות כלפי לקוחו כאשר רמת ההתנהגות הנדרשת היא של עורך דין סביר - "לא יותר מכך אך גם לא פחות מכך" (ראו ע"א 4166/00 שטרית נ' ובר, פ"ד נה(4) 958, בעמ' 960 (2001)). השאלה מתי הפר עורך דין את חובת הזהירות כלפי לקוחו לעיתים אינה פשוטה כלל ועיקר. ההכרעה בה מערבת שיקולים שונים ועשויה לדרוש להבחין בין מעשה או מחדל שעולה כדי התרשלות לבין מעשה או מחדל המוצא מקומו בגדר שיקול דעת מוטעה של עורך הדין. הגבול בין שני אלה עשוי להיות מטושטש ומלאכת שרטוט הקו שעובר ביניהם מחייבת עדינות וזהירות. כן המלאכה עשויה להיות תלויה רבות בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה.
בנסיבות תיק זה דומני כי לא נפל פגם בהכרעת בית המשפט המחוזי לפיה עורך הדין הפר את חובת הזהירות כלפי לקוחו. נקבע כי הוא לא בחן את כתב האישום שהוגש נגד אסא בשוויץ ובדומה לכך לא בחן את פסק הדין שניתן בעניינו בשוויץ. בית המשפט המחוזי סבר שהתנהגות זו מהווה הפרה של חובת הזהירות שחב עו"ד סעדיה לאסא במסגרת יחסי עו"ד ולקוח. וכך צוין: "קשה לקבל התנהגות זו של עו"ד סעדיה שידע על ההליכים בשוויץ שטען כבר בשנת 2000 לעיכוב הליכים כתוצאה מההליכים בשוויץ, ולמרות זאת בחר שלא לבחנם, וטען שפסק הדין לא הומצא לו על-ידי אסא אלא רק לאחר פיטוריו מיצוגו, וכן טען שכתב האישום לא היה בשפה המובנת לו (כשהוא לא ביקש לתרגמו). משלא בחן עו"ד סעדיה את כתב האישום ואת פסק הדין, הרי שלא יכול היה לדעת האם מדובר בכתב אישום חופף במלואו .. או בחלקו, ולכן אין ספק שהתנהגותו עלתה כדי רשלנות ואף רשלנות רבתי" (עמ' 27 לפסק הדין).
ניתן לומר כי נסיבות המקרה של הלקוח שעמד בפני עו"ד סעדיה הצדיקו לכל הפחות בחינה מעמיקה של פרטי כתב האישום ופסק הדין שניתן בעניינו בשוויץ כאשר ברור היה כי יתכן וההליך בארץ מערב את אותם מעשים שיוחסו לו שם. יותר מכך, נראה כי ניתן לצפות שמסמכים אלה גם יועברו לעיונו של בית המשפט, כאשר יכול היה הסניגור לטעון טענות בעניין במסלולים שונים של הדיון.
אמנם, לא ניתן לדעת במדויק הכיצד חשיפת המסמכים בפני בית המשפט הייתה משפיעה על ההליך הפלילי. בית המשפט המחוזי אף קבע כי טענת ה"סיכון הכפול" במובנה הצר לא הייתה מונעת על פני הדברים את העמדתו לדין של אסא בישראל. זאת, שכן - כך נאמר - ככלל עקרון זה חל רק כאשר ההליך הקודם התנהל בישראל, אלא אם כן המחוקק הורה אחרת, ובענייננו לא הפנו הצדדים להוראת חוק המסייגת את עקרון הריבונות. ובכל זאת, במובן הרחב נראה כי נכון לומר כי היה על עורך הדין לצפות כי ההליכים בשוויץ בעניינו של אסא עשויים להשפיע באופן ממשי - ובכלל זה דרך האפשרות לעריכת הסדר טיעון למשל - על המשך ניהול ההליך נגדו בארץ. כתב האישום ופסק הדין שניתנו בעניינו של אסא בשוויץ בגין מעשים חופפים בחלקם - כפי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי בהליך זה - מהווים גורם בעל יכולת השפעה רבה על הליך דומה המתנהל בארץ, כאשר הנאשם הורשע וריצה עונש מאסר בפועל בגין הרשעתו הקודמת. גם אם קיימות מגבלות על הטענה כנגד העמדה כפולה לדין - קשה לחשוב שזו לא תובא בחשבון ולא תהיה בעלת שייכות בהליך המתנהל בארץ. כך לעניין ההרשעה, לעניין העונש או אפילו טיב הדיון והמשכו - נושאים שהפכו לרלוונטיים בהליך דנא. עורך הדין כאמור אף העלה בתחילה את הטענה באופן כללי אך לא טרח לבדוק את פרטי הפרשה בשוויץ לעומקה ולא מסר את המסמכים הרלוונטיים מההליך בשוויץ. זאת, גם לאחר שבית המשפט המחוזי ציין באחת מהחלטותיו במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל נגד אסא בארץ, כי "לא הוצגה בפני כל ראיה שתאפשר לי להשוות בין העניין המתברר, לטענת עו"ד סעדיה, בשוויץ לבין העניין המתברר בפני" (כב' השופט ד"ר ע' מודריק, ת"פ 40163/99, 29.2.2000).